ריצוי אינו תכונת אופי מקרית. זהו מנגנון הישרדותי שנבנה לרוב בגיל צעיר, מתוך צורך בקבלה, אהבה או ביטחון. נשים רבות למדו שכדי להיות אהובות או בטוחות, עליהן להתאים את עצמן, לוותר על רצונותיהן ולהימנע מעימותים.
עם השנים, מנגנון הריצוי הופך לאוטומטי. ה”כן” יוצא לפני שהגוף מספיק להגיב, והמחיר מצטבר – עייפות, תסכול, כעס פנימי ולעיתים גם כאבים פיזיים. הגוף, שוב, משלם את המחיר של גבולות שלא הוצבו.
קושי לומר לא אינו נובע מחוסר כוח, אלא מפחד עמוק. פחד מדחייה, מאובדן קשר או מתחושת אשמה. כאשר הפחד הזה מנהל את הבחירות, האדם מתרחק מעצמו בהדרגה.
עבודה מודעת עם מנגנון הריצוי אינה דורשת שינוי קיצוני או מרד. היא מתחילה בזיהוי: מתי אני פועלת מתוך פחד ולא מתוך בחירה. אילו תחושות גופניות עולות כשאני רוצה להציב גבול. ואילו אמונות מלוות אותי.
דרך הקשבה לגוף ולרגש, ניתן לפתח גבולות פנימיים שמרגישים בטוחים. גבולות שאינם התקפה, אלא ביטוי של נאמנות עצמית. ככל שהגבולות מתייצבים, כך פוחת המתח הפנימי והגוף מגיב בהקלה.
היכולת לומר לא, במובן העמוק שלה, היא היכולת לומר כן לעצמך.
